מילות השיר:
רד ידיד אל הגן,
נצא אל השדה.
שם נחשוב מחשבות,
על נפלאות של בורא העולם.

מטפסת נמלה אל קינה,
על גבה עלה כה כבד.
הקיץ הסתיים,
החורף מתקיים,
מהקור יש להתחמם.

ראה מה יפים הפרחים,
מספר העלים כה מושלם.
קיץ וחורף מתחלפים,
כל שנה בדיוק בזמן.

בזמן נגמר היום ובא הלילה,
כמו שעון הולכים הכוכבים.
וסוף של העולם בהרים של קרח לבן,
גם הדוב השבע נרדם.

אדם של עור ועצם,
יציר הבורא הגדול.
ואיש עוד לא הבין,
איך הוא מדבר ורואה וחולם.

מיליונים של תאים מחוברים,
עורקים ורידי גידים ואיברים.
ומי ששכל בו ברור יהיה לו,
זה ה' שברא הכל.

אהה, אני מאמין,
שה' שם בשמים,
רק הוא ברא ועוד בורא
כזה עולם גדול יפה.

אחד היה הוא ויהיה,
בלי עזרה לבד עושה.
כי מי את זאת יוכל לדעת,
איך הוא עושה הכל לבד.

לו הפכו כל הימים לדיו,
וכל גבעול לעט נובע,
השמים לו הפכו פתאום,
ליריעת קלף ללא מידה.
ויכתבו שנים מאה,
לא תהיה אך התחלה,
לגדולתו של היוצר
שבכל יום גדלה יותר.

אתה הלא יודע,
שאין להניע לא רגל או יד.
גם לא ניתן לבלוע,
טיפה אחת מן הכד.

עד שהבורא הרשות יתן
הוא בעצמו יאמר לך "כן".
יאמר הוא "לך!" נלך,
יאמר "עצור!" נעצור,
ובלעדיו כלום לא יעזור.

הבית בו חי יהודי,
המשפחה איתה משתדך,
לא בחירה שלו היא
אלא שכך התברך.

הכל נכתב למעלה ונחתם,
גם כובע ונעל רשומים הם שם.
וכל שנעשה עוד יהיה יפה
כשיגיע הזמן לזה.

קצת קש נפל בדרך,
עלה מן העץ נשר.
נשאתם הרוח הנה
מונחים הם במקום שנגזר.

ובדיוק ברגע הנכון,
ודווקא לא בצעד העליון,
ושום דבר לא סתם מקרה אין בעולם,
ולכל עניין יש עוד עניין.

אהה, אני מאמין
שהבורא מביט מלמעלה,
והוא עצמו הכל מנהיג,
וגם אותנו כאן למטה.

הוא עכשיו עלי משגיח.
ולך הוא מבקש,
תאמין מאד בזה,
ורק אליו תקווה.

אל השמים עף הייתי,
אילו כנפיים רק היו לי.
על קצה הקשת אז עמדתי,
ולעולם שר את שירי.

מי שצריך לישועה
ומאמין בכל ליבו בל תיפול עליו רוחו,
הבורא הוא לצידו.